וידוים של שמנה לשעבר

לא, זה לא הולך להיות עוד פוסט שמנופובי שמספר איך ראיתי את האור וכמה להיות שמנה זה רע.
זה גם לא פוסט המלצות לתזונה או כושר. אני לא מומחית לאף אחד משני הדברים ולא לוקחת על עצמי ליעץ.
המטרה כאן היא לספר על התהליך והחוויה האישיים שלי, על מערכת היחסים האישית שלי עם אוכל, עם הגוף שלי ועם בגדים ואיך הגעתי למסקנה שאני לא מסוגלת להיות שמנה ומאושרת.
אני לא מבקרת את הבחירות או האג'נדה של אף אחת אחרת ולא ממליצה או לא ממליצה כלום לאף אחת.

בתור נערה, הייתי רזה מאוד.
ככה נראיתי בבגד ים בגיל 14:

הייתי ילדה ונערה די פעילה פיזית, החל מכמה שנים של שיעורי בלט וכלה בטיולים ארוכים בטבע, משחקי כדור בשכונה או סתם ריצה עם הכלב, שליטרלי הוציא אותי לטיול פעמיים ביום. כפועל יוצא של כל הנ"ל, אכלתי כל מה שרציתי, כמה שרציתי ולא השמנתי, מה שלא מנע ממני לפתח הפרעת אכילה.

כמו כל נערה רזה בגילי, פחדתי להשמין, מה שיצר תסביך רציני מול ההרגל להתנחם באוכל בכל פעם שהרגשתי רע ובגלל שהייתי דחויה חברתית והווירדו של הכיתה, הרגשתי רע לא מעט באותה תקופה.

אז נכנסתי לשגרה של בולמוסים בכל פעם שרע לי, שבעקבותיהם תמיד הגיעו כמה ימים הרעבה שהסתרתי מכולם בצורה מאוד מוצלחת.

זה המשיך ככה עד הצבא, שהיה עבורי תקופה של קשיי הסתגלות, קשיים חברתיים אפילו יותר רציניים מתקופת התיכון, תקיפה מינית וקושי מול סמכות. התחושות השליליות הצטברו לדיכאון שלא טופל במשך שנים והדרך שלי להתמודד, הייתה לישון בכל דקה פנויה שהיתה לי ולאכול המון בכל הזדמנות.

המחסור בפעילות גופנית, לצד האכילה הכפייתית, גרמו לזה שתוך פחות משנה נאלצתי לבקש מדי א' חדשים כי אלה שקיבלתי ביום של הגיוס כבר לא עלו עלי.

שנאתי את עצמי על זה שאני משמינה אבל לא הצלחתי להפסיק לאכול כל כך הרבה. האוכל הפך להיות הסם שלי. הזמן היחיד ביום שבו לא הרגשתי נורא, היה כשאכלתי. נגעלתי מעצמי ורציתי למות מיד אחרי, אבל תוך כדי נהניתי מכל רגע.

היה חבר אחד שניסה להזהיר אותי ממה שאני עושה לעצמי והתגובה שלי לאזהרות שלו הייתה לאכול עוד פנקייק עם שוקולד. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהייתי שמנה. כשהייתי על אזרחי, אנשים שאלו באיזה חודש אני ופינו לי מקום בתחבורה ציבורית. 

בטיול אחרי הצבא, התחלתי לרזות בקצב מסחרר. שילוב של טרקים וסמים גורם לזה. כשחזרתי לארץ, יכולתי להיכנס לבגדים מהתיכון.

התחלתי לעבוד בעבודה שהצריכה ממני לזוז הרבה ולמשך כמה שנים, חזרתי להיות זאת שאוכלת המון ולא משמינה. הנשים סביבי קינאו בי, גברים התחילו איתי ומאוד מהר מצאתי את עצמי בזוגיות.

ספגתי בעיקר אלימות נפשית, פיזית וכלכלית בזוגיות הזאת ויצאתי ממנה שנה אחרי, בסתר, כשאני ברצינות חוששת לחיי.

הדבר הנכון לעשות היה, כמובן, לגשת לטיפול ולאפשר לעצמי להחלים, אבל למה לעשות את הדבר הנכון כשאפשר לעשות טעות אפית? תוך חודש הייתי בזוגיות חדשה, עם מי שהיה עתיד לצעוד איתי לחופה רק כדי להפוך לגרוש שלי שנתיים אחרי. בזמן שהייתי איתו, הגיע גל ההשמנה השני שלי.

הייתי בפוסט טראומה, בזוגיות שאליה נכנסתי רק כדי להרגיש נורמלית ודיכאון שגררתי עוד מהצבא ועדיין לא טופל וחזרתי בקלות לדפוס הישן של לאכול המון ולא לזוז מספיק. חזרתי לשנוא את מה שאני רואה במראה וזה בא לידי ביטוי גם בלבוש שלי. הבגדים הפכו עבורי לסתם דרך לכסות את הגוף, כשהמטרה היא להפוך לבלתי נראית. לבשתי בעיקר ג'ינסים בגזרה סופר לא מחמיאה בשילוב עם חולצות משעממות דמויות שק. רציתי להיעלם. בערך באותו זמ, התחלתי לעבוד במסגרת שיקומית לפגועי נפש, מה שדחף אותי לגשת סוף סוף לטיפול ולתקופה מסוימת ההשמנה נעצרה. הייתי עכשיו מה שנקרא "מלאה". כבר לא רזה, כבר לא קונהנ את המידות הכי קטנות בחנויות, אבל עדיין לא פלאס סייז. 

למרות זאת, עדיין שנאתי את עצמי. רציתי לחזור להיות "כוסית" אבל כבר לא הצלחתי לגייס מספיק משמעת עצמית כדי להיכנס לכושר.

הסתכלתי על נשים סביבי וכולן נראו לי יותר יפות ממני, כולל נשים שמנות ממני בהרבה. הרגשתי שעליהן זה נראה טוב ועלי לא. עדיין הרגשתי צורך להחביא את הגוף ואפילו שמלת החתונה שלי הייתה בגזרת שק סופר לא מחמיאה, שרק כמה שנים מאוחר יותר הבנתי כמה היא הגדילה אותי:

כמה חודשים אחרי החתונה, התחלתי להכיר, קודם באמצעות הפורומים של תפוז ומאוחר יולתר, באמצעות הפייסבוק, בלוגים של אופנה למידות גדולות ואת שיח הבודי פוזיטיב. פתאום ראיתי תמונות וקראתי טקסטים, של נשים שגאות בגוף הגדול שלהן, שלא מתנצלות על זה שהן שמנות, לא מתייחסות ל"שמנה" כאל מילת גנאי, לא פוחדות ללבוש גזרה צמודה גם אם זה אומר שהבטן בולטת, לא מצנזרות את עצמן. התאהבתי. הרגשתי שזה בדיוק מה שאני צריכה.
התחלתי לקנות בגדים יפים יותר, גיליתי שיש לי מתניים צרות שכדאי להבליט והעזתי ללכת לים וללבוש ביקיני:

יתכן ומישהי אחרת, במצב הזה, הייתה חיה לה באושר ועושר, אבל לא אני. אני המשכתי לאכול יותר מדי ומאוד לא בריא. סיום הנישואין שלי לקח אותי שוב למקום רע, כבר לא היה לי כסף לממן את המשך הטיפול וחזרתי לדפוסים הישנים שלי.
המשכתי להשמין, המשכתי לספר לעצמי ולעולם שאני שמה זין והיה לי קל לעשות את זה כי עכשיו זאת הייתה אג'נדה.

וכך, ב-2016, מצאתי את עצמי במשקל הכי גבוה שהגעתי אליו אי פעם. הפסקתי ללבוש בגדים צמודים כמעט לגמרי, כי הרגשתי שגם כשהם במידה שלי, הם לוחצים לי על הבטן וזה לא נוח.
המשכתי לדקלם ססמאות של אהבה עצמית וקבלת הגוף, אבל כבר לא האמנתי לעצמי. רק לקח לי זמן להודות שאני כבר לא מאמינה לעצמי.
כי האמת היא, שלא הגעתי לזה ממקום בריא, של מישהי שמעולם לא הייתה רזה ולמדה לאהוב את עצמה למרות החברה השמנופובית שמקיפה אותה וגם לא ממקום של מישהי שהשמינה מנחת ובסדר עם זה. גם לא עברתי לידות.
ההשמנה אצלי הגיעה משנים של התהנגות הרסנית, של הזנחה, של פחד משינוי, של דיכאון ודימוי עצמי נמוך, שכנוע עצמי שלא מגיע לי לאהוב את עצמי.
לא, זה ממש לא ככה בכל המקרים. אני מכירה אישית נשים מהממות במידות גדולות שבנויות יפה, אוכלות בריא,מתאמנות ובעלות ביטחון עצמי. אני בקושי יכולתי לעלות מדרגות בלי להתנשף וחייתי בעיקר על בצק ומקדונלדס.
בספטמבר האחרון, הבנתי שהספיק לי. מגיע לי להראות איך שאני רוצה ואוהבת ומגיע לי להרגיש טוב.
השינוי הגיע הרבה יותר מהר ממה שציפיתי. אני לא מרעיבה את עצמי, לא מונעת מעצמי דברים טעימים ונהנית מהאוכל שלי, אבל מקפידה לא להעמיס על הגוף, לא להכניס לתוכו שום דבר שכבר למדתי שעושה לו רע, מקפידה להפעיל את הגוף, להתאמן, לזוז. הגוף שלי אומר לי "תודה". הוא כנראה מאוד רצה להיפטר מכל השומן העודף הזה והאמת היא, שכל פעם שאני מקבלת פידבק מהסביבה, מה שאני שומעת זה "את נראית בריאה ושמחה".

ככה נראיתי לפני שהתחלתי את זה, הכי שמנה שהייתי אי פעם:

וכאן, אני בגרסת 2017. הגעתי ליעד שלי תוך פחות מחצי שנה, אני נהנית מהתוצאות ועובדת על לשמר אותן, וטוב לי ככה. טוב לי ככה, כי לראשונה בחיי, עשיתי שינוי מתוך אהבה לעצמי ולגוף שלי ומתוך רצון שיהיה לי טוב.

אפשר להיות שמנה ויפה, אפשר להיות שמנה ובריאה, אפשר גם להיות רזה ויפה ורזה ובריאה. אפשר לא לרצות לרזות, מותר ואף רצוי לאהוב את עצמך בכל גודל וכל צורה. אין גוף נכון או לא נכון ומותר גם לא להיות מרוצה ולעשות משהו בנוגע לזה. כל בחירה כזאת היא לגיטימית. מה שחשוב זה לא מה אנחנו בוחרות לעשות עם הגוף שלנו, אלא איך זה גורם לנו להרגיש ואם אנחנו עושות את זה בשביל עצמינו או מתוך כניעה ללחץ. אני לא משלה את עצמי, אף בחירה אינה מנותקת מהשפעות חברתיות. אנחנו עדיי חיות בחברה שמקדשת רזון בצורה אובססיבית והרסנית, אבל ככל שיש לנו מקום לבחור עבור עצמינו, בהחלט אפשרי לרזות בצורה בריאה שעושה טוב פיזית ונפשית.
הכי חשוב, זה לזכור שהגוף שלנו שייך לנו. זה שלנו להחליט מה לעשות איתו.